<h1>ספר החינוך מצוה שנ"ה</h1>
<h2>דף יד.</h2>
לדון בדין ערכי שדות, כלומר המקדיש שדהו ורצה לפדותו שיתן בערך הקצוב בפרשה [ויקרא כ"ז] זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף לכל שני היובל שהם מ"ט שנה, ולפי החשבון מכוון יהיה ערך שדה הראוי לזרוע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה, לפי שהשקל האמור בתורה הוא הנקרא סלע סתם בלשון חכמים, והגרה האמורה בתורה היא המעה בדברי חכמים, והוסיפו חכמים על השקל הנקרא סלע כמו שאמרנו שתות. והסלע זה שוה ארבעה דינרין, והדינר שש מעין והמעה שני פונדיונין, נמצא לכל שנה סלע ופונדיון, שאף על פי שהסלע מ"ח פונדיונין לפי חשבונינו זה, מכל מקום הרוצה ליקח סלע מן השולחני מ"ט פונדיונין הוא צריך לתת כדי שירויח בו השולחני פונדיון אחד, ואחר שהוא צריך לתת מ"ט פונדיונין כפי החשבון שיקחם המקדיש מן השולחני מחשבין לו, שיד ההקדש על העליונה לעולם. ואחד המקדיש שדה טובה שאין בכל ארץ ישראל כמותה או שדה רעה שאין כמותה לרוע כזה מעריכין אותה, שלא רצה הכתוב לחלק בענין זה והשוה כל הקרקעות לערך אחד. ואחר שפירשנו השקלים ראוי שנפרש החומר כמה הוא. דע שהחומר הוא מדה אחת שנקראת כור, והכור הוא שני לתכים והלתך ט"ו סאין, נמצא החומר שלשים סאין שהן עשירית האיפה, שהאיפה שלש סאין ידוע הדבר, וכבר ידענו גם כן מדברי רבותינו זכרונם לברכה [עירובין כ"ג ע"ב] שמקום שיש בו חמשים אמה על חמשים אמה הוא בית סאה, כלומר שהוא מזרע סאה שעורים והן אלפים וחמש מאות בתשבורת, נמצא שמקום הראוי לזרוע חומר שעורים שהוא שלשים סאין יש בו חמשה ושבעים אלף אמה בתשבורת. וכיצד דרך החשבון בערכי שדות, שדה אחוזה חלוק בעניינו משדה מקנה, וכשמודדין אותה אין מודדין בה אלא מקומות הראויין לזריעה, וערכה הוא הקצוב בתורה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, כמו שביארנו, בין יפה בין רעה, ומוסיף חומש על הערך הזה הקצוב. וכלל זה יהיה בידך בכל חומש האמור בתורה שהוא רביע הקרן כדי שיהא הקרן עם החומש הנוסף עליו הכל חמשה. ואם כל השדה שהקדיש אינה ראויה לזריעה כלל פודין אותה בשווייה. ואי זו היא נקראת שדה אחוזה, זה שדה שירשה האדם ממורישיו, ושדה מקנה הוא שדה שלקחה אדם משלו או שזכה בה בשום צד שלא מחמת ירושה.
ודין המקדיש שדה מקנתו ששמין אותה בשוויה רואין כמה שוה עד שנת היובל, ואם פדאה המקדיש אינו מוסיף בה חומש, ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים, וכשיגיע היובל תחזור השדה לבעלים שמכרוה, בין שנפדית מיד הגזבר על יד שום אדם ויוציאה מתחת ידו בין שלא נפדית ויצאה מיד הקדש חוזר לעולם לאשר לו אחוזת הארץ ואינה יוצאה לכהנים לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וזה הקרקע לא היה ללוקח כי אם עד שנת היובל, ולא כן שדה אחוזה שאם הגיע היובל ולא פדאוה הבעלים מיד הקדש או מיד אחר שקנאה מן ההקדש הכהנים נותנין דמיה לפי שאין הקדש יוצא בלא פדיון והיא אחוזה להם לעולם, ואותן הדמים נופלין להקדש בדק הבית. וכל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה מכריזין עליה ששים יום בבקר ובערב שהוא שעה שהפועלים נכנסין למלאכתן ויוצאין כדי שישמעו הכל בדבר, ומסמנין מצרניה ואומרין כך היא יפה ובכך היא שומה וכל הרוצה ליקח יבא ויקח. ויתר פרטיה מבוארין משלם במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת ערכין. ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה כבר אמרו חכמים שאין מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין כמו שכתבנו למעלה. ומכל מקום אם עבר והקדיש קרקע עכשיו לבדק הבית איפשר ליה בתקנה כדשמואל שמחללו על שוה פרוטה או יותר ומשליכם לים המלח, ואם אינו רוצה בתקנה זו נראה ודאי שיש לו להעריכו כמשפט שכתבנו ומשליך הדמים לים המלח כדי שלא יהיו למכשול לו או לבניו, מוטב יאבדו ואל יכשלו בהם בני אדם משיניחם בקרן זוית לבדק הבית, כי לעתיד לא נחסר ממון לחזק את בית אלהינו.
<h2>דף כה.</h2>
לדון בדין ערכי שדות, כלומר המקדיש שדהו ורצה לפדותו שיתן בערך הקצוב בפרשה [ויקרא כ"ז] זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף לכל שני היובל שהם מ"ט שנה, ולפי החשבון מכוון יהיה ערך שדה הראוי לזרוע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה, לפי שהשקל האמור בתורה הוא הנקרא סלע סתם בלשון חכמים, והגרה האמורה בתורה היא המעה בדברי חכמים, והוסיפו חכמים על השקל הנקרא סלע כמו שאמרנו שתות. והסלע זה שוה ארבעה דינרין, והדינר שש מעין והמעה שני פונדיונין, נמצא לכל שנה סלע ופונדיון, שאף על פי שהסלע מ"ח פונדיונין לפי חשבונינו זה, מכל מקום הרוצה ליקח סלע מן השולחני מ"ט פונדיונין הוא צריך לתת כדי שירויח בו השולחני פונדיון אחד, ואחר שהוא צריך לתת מ"ט פונדיונין כפי החשבון שיקחם המקדיש מן השולחני מחשבין לו, שיד ההקדש על העליונה לעולם. ואחד המקדיש שדה טובה שאין בכל ארץ ישראל כמותה או שדה רעה שאין כמותה לרוע כזה מעריכין אותה, שלא רצה הכתוב לחלק בענין זה והשוה כל הקרקעות לערך אחד. ואחר שפירשנו השקלים ראוי שנפרש החומר כמה הוא. דע שהחומר הוא מדה אחת שנקראת כור, והכור הוא שני לתכים והלתך ט"ו סאין, נמצא החומר שלשים סאין שהן עשירית האיפה, שהאיפה שלש סאין ידוע הדבר, וכבר ידענו גם כן מדברי רבותינו זכרונם לברכה [עירובין כ"ג ע"ב] שמקום שיש בו חמשים אמה על חמשים אמה הוא בית סאה, כלומר שהוא מזרע סאה שעורים והן אלפים וחמש מאות בתשבורת, נמצא שמקום הראוי לזרוע חומר שעורים שהוא שלשים סאין יש בו חמשה ושבעים אלף אמה בתשבורת. וכיצד דרך החשבון בערכי שדות, שדה אחוזה חלוק בעניינו משדה מקנה, וכשמודדין אותה אין מודדין בה אלא מקומות הראויין לזריעה, וערכה הוא הקצוב בתורה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, כמו שביארנו, בין יפה בין רעה, ומוסיף חומש על הערך הזה הקצוב. וכלל זה יהיה בידך בכל חומש האמור בתורה שהוא רביע הקרן כדי שיהא הקרן עם החומש הנוסף עליו הכל חמשה. ואם כל השדה שהקדיש אינה ראויה לזריעה כלל פודין אותה בשווייה. ואי זו היא נקראת שדה אחוזה, זה שדה שירשה האדם ממורישיו, ושדה מקנה הוא שדה שלקחה אדם משלו או שזכה בה בשום צד שלא מחמת ירושה.
ודין המקדיש שדה מקנתו ששמין אותה בשוויה רואין כמה שוה עד שנת היובל, ואם פדאה המקדיש אינו מוסיף בה חומש, ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים, וכשיגיע היובל תחזור השדה לבעלים שמכרוה, בין שנפדית מיד הגזבר על יד שום אדם ויוציאה מתחת ידו בין שלא נפדית ויצאה מיד הקדש חוזר לעולם לאשר לו אחוזת הארץ ואינה יוצאה לכהנים לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וזה הקרקע לא היה ללוקח כי אם עד שנת היובל, ולא כן שדה אחוזה שאם הגיע היובל ולא פדאוה הבעלים מיד הקדש או מיד אחר שקנאה מן ההקדש הכהנים נותנין דמיה לפי שאין הקדש יוצא בלא פדיון והיא אחוזה להם לעולם, ואותן הדמים נופלין להקדש בדק הבית. וכל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה מכריזין עליה ששים יום בבקר ובערב שהוא שעה שהפועלים נכנסין למלאכתן ויוצאין כדי שישמעו הכל בדבר, ומסמנין מצרניה ואומרין כך היא יפה ובכך היא שומה וכל הרוצה ליקח יבא ויקח. ויתר פרטיה מבוארין משלם במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת ערכין. ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה כבר אמרו חכמים שאין מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין כמו שכתבנו למעלה. ומכל מקום אם עבר והקדיש קרקע עכשיו לבדק הבית איפשר ליה בתקנה כדשמואל שמחללו על שוה פרוטה או יותר ומשליכם לים המלח, ואם אינו רוצה בתקנה זו נראה ודאי שיש לו להעריכו כמשפט שכתבנו ומשליך הדמים לים המלח כדי שלא יהיו למכשול לו או לבניו, מוטב יאבדו ואל יכשלו בהם בני אדם משיניחם בקרן זוית לבדק הבית, כי לעתיד לא נחסר ממון לחזק את בית אלהינו.
